אנשים רבים לא רק משוכנעים שהסביבה מסוכנת, אלא שהיא נעשית בהתמדה מסוכנת יותר. רבים חשים שזהו אתגר גדול מדי מכדי שיוכלו לעמוד בפניו.
אך העובדה היא, למעשה, שגורמים לסביבה להיראות הרבה יותר מסוכנת ממה שהיא באמת.
הרבה אנשים הם 'מחוללי סביבה מסוכנת' מקצועיים. הדבר כולל מקצועות שדורשים סביבה מסוכנת לצורך קיומם, כמו הפוליטיקאי, השוטר, העיתונאי, הקברן ואחרים. הטיפוסים האלה מוכרים סביבה מסוכנת. זה מה שמשחק את התפקיד הכי חשוב אצלם. הם מרגישים שאם הם לא ימכרו לאנשים את הרעיון שהסביבה מסוכנת, הם יפשטו רגל מיד. לכן יש להם אינטרס להפוך את הסביבה למסוכנת הרבה יותר ממה שהיא.
הסביבה מסוכנת מספיק.
בזמנו, הוצג רעיון שחברות מסוימות לא התקדמו משום שהסביבה לקתה בחוסר של מספיק אתגרים. אחד מאלה שקידמו את הרעיון היה ההיסטוריון והפילוסוף האנגלי ארנולד טוינבי (1975-1889), שחש שאיזורים כגון מקסיקו לא התקדמו מסיבה זאת. אולם הרעיון של טוינבי בנוגע לכך נולד בסביבה של מגדל שן, כשהוא יושב בספריות וקורא ספרים, אך מעולם לא יוצא לשטח ומדבר עם איזה שהם מקסיקנים.
אם כן, טוינבי הכריז, עם סימני קריאה גדולים ונחרצים שמלווים באינסוף תארים מהאוניברסיטה, "הסיבה לכך שהמקסיקני אינו מצליח היא החוסר באתגרים בסביבה שלו. הסיבה לכך שהדרום-אמריקנים אינם כוח תעשייתי עולה היא שאין להם מספיק אתגרים בסביבה. הסיבה לכך שהאפריקני מעולם לא הגיע לשום קידמה תרבותית היא שבסביבתו אין מספיק אתגרים".
מה טוינבי ידע על כך? הוא בילה את כל זמנו בקצה האחורי של ספרייה, קורא ספרים שנכתבו על-ידי אנשים שבילו הם את כל זמנם בספריות! זוהי לא דרך ללמוד על החיים.
בפיליפינים, כדוגמה נוספת, אדם לבן אנרגטי ועז מצח מגיע והוא מייעץ לילידים האיגורוטים – שבט שמאכלס את המחוז ההררי הצפוני של הפיליפינים. הוא אומר "אם רק תפלסו דרך מהכפר למטה אל הנהר, ואז תיקחו עגלת שוורים בבוקר ותרדו אל הנהר ותמלאו מיכל מים ותעלו אותו בחזרה אל הכפר, הנשים שלכם לא יצטרכו לעשות את המסע הארוך הזה לנהר. אתם צריכים להתחיל בפרוייקט העבודות הציבוריות הללו מיד".
והוא ממש זועם מזה שהאנשים האלה לא פועלים מיד על פי ההצעה שלו, והוא הולך משם, כשהוא חושב "אהה! לאנשים האלה אין מספיק אתגר בסביבה. אין שם שום דבר שהם שואפים לו. שום אמביציה. לא כמונו במערב – לנו יש אתגר בסביבה שלנו".
לאיש הזה היו אתגרים בסביבה? אימא פתחה לו את הפה ושמה בו דגנים עם כפית, אבא כתב את כל הצ'קים בזמן שהוא למד בקולג', ודרכו היתה סלולה מכל הכיוונים עם מכשור ועם כלי רכב. הסביבה שלו כבר הובסה, לכן ברור שהוא יכול היה להרשות לעצמו להיות עז מצח.
אך מהי באמת הסביבה של האיגורוטי הזה כשהוא יושב סביב המדורה, מקשיב לאנשים הלבנים שאומרים לו איך הוא צריך לפלס שביל אל הנהר? לאיגורוטי הזה יש ילד קטן, שאותו הוא אוהב מאוד, אבל הוא יודע שלילד הקטן הזה יש סיכוי קלוש לחיות עד גיל שבע, עקב מחלות ואוכל גרוע. הוא יודע שכשהגשמים יגיעו, הם לא יהיו סתם גשמים קלים נעימים; הם יסחפו כל זרע אל מחוץ לאדמה ויקרעו את השדות לגזרים, אבל אם הוא יוכל להציל משהו מכל זה, אולי הוא יחיה כמה חודשים נוספים. הוא יודע שכל מה שהוא צריך לעשות זה ללכת תחת העץ הלא נכון ושנחש ארסי יכיש אותו, וזה יהיה הסוף שלו. במילים אחרות, הוא כבר יודע שהוא לא יכול לחיות, אז למה לנסות?
במילים אחרות, האתגר של הסביבה הוא מהמם עבור אנשים רבים.
אך האם זה אומר שאין שום אתגר בסביבה בחלקים ה"מתורבתים" יותר של העולם? כלל וכלל לא. חשוב על הסיטואציה של צייר צעיר מטֶרָה הוֹט, אינדיאנה, שעבר לעיר ניו-יורק. הצופה המזדמן עשוי לומר שהוא עבר משום שלא היה שום אתגר בסביבתו בטרה הוט. לא, כאן שוב, האתגר היה רב מדי.
הבחור הזה החליט להפוך לצייר, תחילה משום שהוא לא היה מסוגל להתמודד עם עבודה באסם התבואה ביחד עם אותו הבחור שהיכה אותו בתקופת גן הילדים, היכה אותו בתקופת בית-הספר היסודי והיכה אותו בתיכון. המחשבה שיהיה עליו לעבוד עם הבחור הזה כל יום היתה אתגר גדול מדי עבורו. לכן הוא נעשה אמן, אבל אף אחד בטרה הוט לא קנה ציורים, ואף אחד לא האמין במה שהוא עשה. לא היה לו שום עתיד שם; הוא עמד מול רעב בלתי פוסק, הוא לא היה מסוגל לתרום לקהילה שלו. זאת היתה סביבה מאוד עוינת. לכן הוא עבר לסביבה ידידותית יותר, גריניץ' וילג'. הוא יעדיף לגווע בשקט ברעב בגריניץ' וילג' מאשר להיות מאוים עד מוות בטרה הוט, אינדיאנה.
אנחנו מגיעים למסקנה, אם כן, שכל אדם – בין אם הוא לבן, שחור, אדום או צהוב – אם הוא לא הצליח להגיע לייעודו, חייב להיות בסביבה שנראית לו מהממת, והשיטות שלו לטפל בסביבה הזאת חייבות להיות בלתי מספקות להישרדותו. הקיום שלו אפתי או אומלל באותה מידה שבה הסביבה נראית לו מהממת.
מדוע, אם כן, אנשים ייצאו מגדרם כדי לגרום למעשה לסביבה להיראות מסוכנת יותר ממה שהיא כבר?