לעבוד או לא לעבוד, זוהי השאלה. התשובה לשאלה זאת אצל רוב בני האדם היא תשישות.

אחרי שאדם עבד זמן רב במשרה וזכה בה ליחס גרוע במידה ניכרת, הוא מתחיל להרגיש שזה יהיה מעל לכוחותיו להמשיך לעבוד. הוא עייף. עצם המחשבה לעשות דברים מסוימים מעייפת אותו. הוא חושב להעלות את רמת האנרגיה שלו או להיות מסוגל להמשיך לדחוף את עצמו מעט הלאה. ואם הוא עושה את זה, הוא חושב באפיקים הלא נכונים, מאחר שלתשובה לתשישות יש קשר קלוש מאוד, אם בכלל, לאנרגיה.

תשישות היא נושא חשוב מאוד, לא רק לאדם שעובד כדי להרוויח את מחייתו, אלא גם למדינה.

סיינטולוגיה הוכיחה בצורה מבוססת למדי את העובדה שההתדרדרות של האדם מתחילה כשהוא כבר לא מסוגל יותר לעבוד. כל מה שנדרש כדי להשפיל אדם או כדי לגרום לו מורת רוח זה למנוע ממנו לעבוד. אפילו המשטרה מכירה כעת בעיקרון הבסיסי של סיינטולוגיה שהדבר העיקרי הלקוי אצל פושע זה שהוא לא יכול לעבוד. והמשטרה התחילה לחפש את הפקטור הזה אצל אדם על מנת לקבוע אם הוא פושע.

נושא התשישות הוא גם הנושא של "מניעת עבודה". במקרה של חיילים ומלחים שאושפזו במהלך המלחמה, מתברר ששהייה של כמה חודשים בבית-חולים נוטה לשבור את המורל של החייל או של המלח במידה כזאת, שבעת שובו לשירות הוא עשוי להפוך להיות נכס מפוקפק. זו לא בהכרח התוצאה של ירידה ביכולות שלו. זו התוצאה של פציעה שמחמירה בעקבות חוסר פעילות. חייל שנפצע ומטופל בבית-חולים שדה, קרוב ל"חזית", ומוחזר לתפקיד ברגע שהוא מסוגל למלא תפקידים כאלה, ישיב לעצמו במידה רבה את המורל שלו. כמובן, לפציעתו יש נטייה להרתיע אותו מרמת הפעולה שבעבר נחשבה בעיניו לטובה ביותר. אך אף על פי כן מצבו טוב יותר מזה של חייל שנשלח לבית-חולים "עורפי". לחייל שנשלח לבית-החולים העורפי נאמר, מנקודת מבטו, שהוא לא במיוחד נחוץ למלחמה.

מבלי לחפש למעשה את ההיגיון שמאחורי העקרונות האלה, המילה "תשישות" החלה להיכנס לשימוש רחב בצמידות ל"נוירוזה". דבר זה התבסס על העובדה שאנשים עם נוירוזה פשוט נראו תשושים. לא היתה כל התאמה נוספת בין הדברים מעבר לכך. למעשה, אדם שנשללה ממנו הזכות לעבוד, במיוחד אדם שנפצע ושלאחר מכן נשללה ממנו הזכות לעבוד, ייתקל בסופו של דבר במצב של תשישות.

מבחינה טכנית נתגלה בסיינטולוגיה שאין דבר כזה שנקרא "ירידה הדרגתית באנרגיה של האדם כתוצאה מניצולה באופן ממושך". אדם לא נעשה תשוש רק משום שהוא עבד קשה מדי או זמן רב מדי. אדם נעשה תשוש אחרי שהוא עבד זמן רב מספיק כדי לגרום להפעלה מחדש של הכאב והרגש של זיכרון רע מן העבר של פציעה ישנה כלשהי. אחד המאפיינים של הפציעה הזאת יהיה "תשישות". אם כן, תשישות כרונית היא לא התוצר של שעות ארוכות והתמסרות מאומצת לעבודה. היא תוצר ההצטברות של הזעזועים והפציעות הנלווים לחיים, שכל אחד מהם נמשך אולי רק שניות אחדות או שעות אחדות, והם מסתכמים אולי לסך כולל של חמישים או שבעים וחמש שעות בלבד. אולם ההצטברות הזאת – ההצטברות של פציעות, דחייה וזעזועים – גדֵלה בסופו של דבר עד כדי חוסר יכולת מוחלט לעשות משהו.

ניתן להרגיל אדם לתשישות על-ידי סירוב להתיר לו כילד להיות חלק מהחברה. או ניתן להחדירה לאדם דרך הפציעות או הזעזועים השונים שהוא עלול לקבל, שנלווים לפעילות הספציפית שלו. פתור אחת משתי הנקודות האלה, ופתרת את בעיית התשישות. תשישות, אם כן, היא למעשה הנושא של העוסק המקצועי בסיינטולוגיה – מאחר שרק סיינטולוג יכול לטפל בה בצורה הולמת.

עם זאת, קיימת נקודה שנמצאת מתחת לתשישות, וזו הנקודה של לא לדעת מתי האדם אכן עייף. אדם יכול להפוך למעין מריונטה שפועלת בקדחתנות וממשיכה לעבוד ולעבוד ולעבוד, מבלי שהוא אפילו יבין שהוא בכלל עובד, ולפתע פתאום הוא מתמוטט מעייפות שהוא לא הרגיש בה.

כאן האדם לא הצליח לשלוט בדברים. בסופו של דבר, הוא לא מסוגל לטפל בשום דבר שאפילו דומה לכלי מלאכה או לסביבת העבודה ולכן לא מסוגל להתגורר בסביבה כזאת או לטפל בכלים כאלה. בשלב זה האדם יכול לספוג הרבה עלבונות חריפים ולא מוצדקים שמוטחים לעברו. הוא יכול להיקרא "עצלן", הוא יכול להיקרא "בטלן", הוא יכול להיקרא "פושע". אך לאמיתו של דבר, הוא לא מסוגל לתקן את מצבו – ללא עזרת מומחה – יותר ממה שהוא מסוגל לצלול אל לב כדור הארץ.

קיימים כמה אמצעים להשיב לאדם את המרץ וההתלהבות לעבוד, מבלי להיכנס לטיפול הצמוד של עוסק מקצועי בסיינטולוגיה. אמצעים אלה הם פשוטים יחסית וקלים מאוד להבנה.

Extroversion and Introversion

יש לנו בסיינטולוגיה משהו שאנחנו מכנים INTROVERSION.

ומשהו אחר שאנחנו מכנים EXTROVERSION.

introversion הוא דבר פשוט. פירושו "להסתכל פנימה בתשומת לב רבה מדי".

ו-extroversion גם הוא דבר פשוט. פירושו לא יותר מאשר "להיות מסוגל להסתכל החוצה".

אפשר לומר שיש אנשים בעלי "אישיות שהיא introverted״ ויש אנשים בעלי "אישיות שהיא extroverted״. אישיות extroverted היא זאת שמסוגלת להסתכל על הסביבה. אישיות introverted מסוגלת להסתכל רק פנימה על עצמה.

אדם שמסוגל להסתכל על העולם סביבו ולראות אותו די ממשי ודי בהיר נמצא כמובן במצב של extroversion. במילים אחרות, הוא יכול "להסתכל החוצה". הוא גם יכול לעבוד. הוא גם יכול לראות סיטואציות ולטפל ולשלוט באותם דברים שבהם הוא חייב לטפל ולשלוט, ויכול לעמוד מהצד ולהביט באותם דברים שהוא לא צריך לשלוט בהם ולפיכך להתעניין בהם.

האדם ה-introverted הוא אדם שכפי הנראה כבר לפני זמן רב הגיע מעבר לנקודה של תשישות. תשומת לבו התמקדה יותר ויותר קרוב אל עצמו (ביסודו של דבר, כתוצאה מפציעות ישנות שעדיין מסוגלות להפעיל את השפעתן עליו), עד שלמעשה הוא מסתכל פנימה ולא החוצה. הוא נרתע ומתחמק מעצמים מוצקים. הוא לא רואה באנשים אחרים ובדברים שמסביבו משהו ממשי.

עכשיו בוא ניקח את נושא העבודה עצמו.

עבודה היא "הפניית תשומת לב ופעולות אל אנשים או אל עצמים שממוקמים במרחב".

כשאדם לא מסוגל יותר לעמת אנשים או חפצים או את המרחב שבו הם ממוקמים, הוא מתחיל להרגיש שהוא "אבוד". הוא מתחיל לנוע בערפל. דברים אינם ממשיים בעיניו והוא יחסית לא מסוגל לשלוט בדברים שמסביבו. קורות לו תאונות, יש לו מזל רע, דברים מתנכלים לו רק משום שהוא לא מטפל בהם או שולט בהם או אפילו מבחין בהם בצורה נכונה. העתיד נראה לו גרוע מאוד, לעתים גרוע עד כדי כך שהוא לא יכול להתמודד איתו. ניתן לומר על האדם הזה שהוא introverted בצורה חמורה.

בעבודה, תשומת לבו מרותקת לעצמים שנמצאים בדרך כלל במרחק שלא עולה על מטרים ספורים ממנו. הוא מקדיש את מרבית תשומת לבו לפריטים שנמצאים במרחק הושטת יד. דבר זה מסיט את תשומת לבו מה-extroversion, לפחות לאיזושהי נקודה שממוקדת מול פניו. תשומת לבו נעשית מקובעת שם. אם הדבר חופף לאיזושהי תאונת פציעה ישנה או ניתוח ישן, הוא עשוי גם לקבע את תשומת לבו על נקודה כלשהי בימים עברו, ולעורר מחדש איזשהו זיכרון רע מן העבר, כך שהוא יקבל את הכאבים ואת המחלות ואת הרגשת העייפות או האפתיה או תת-האפתיה שהיו לו במהלך אותו רגע של פציעה. מאחר שתשומת לבו מרותקת לשם ללא הפסק, יש לו כמובן נטייה להביט רק לשם, אפילו כשהוא לא עובד.

בוא ניקח לדוגמה רואה-חשבון. עיניו של רואה-חשבון מופנות לספרים שנמצאים במרחק קבוע מעיניו. לבסוף הוא נעשה"קצר-רואי". למעשה, הוא לא נעשה קצר-רואי, הוא נעשה "סֵפר-רואי". עיניו מתמקדות בקלות רבה יותר בנקודה מסוימת במרחק. כעת, כשהוא ממקד שם את תשומת לבו, הוא נוטה לסגת אפילו מהנקודה ההיא, עד שלבסוף הוא לא מגיע אפילו אל ספריו. בשלב זה מתאימים לו משקפיים כדי שהוא יוכל לראות את הספרים בצורה ברורה יותר. ראייתו ותשומת לבו הם למעשה אותו הדבר.

אדם שיש לו מכונה או ספרים או חפצים שנמצאים כל הזמן במרחק קבוע ממנו, עוזב את עבודתו ונוטה להמשיך ולמקד את תשומת לבו בדיוק במקום שבו היתה העבודה שלו. במילים אחרות, תשומת לבו אף פעם לא עוזבת למעשה את עבודתו. למרות שהוא הולך הביתה, הוא למעשה עדיין "יושב במשרד". תשומת לבו עדיין ממוקדת בסביבת עבודתו. אם הסביבה הזאת חופפת לפציעה או לתאונה כלשהי (ולמי אין לפחות אחת מאלה?) הוא מתחיל להרגיש לאוּת או עייפות.

האם קיים לכך מרפא? כמובן, רק עוסק מקצועי בסיינטולוגיה יוכל לפתור את הקושי הזה עד הסוף. אבל יש משהו שהעובד יכול לעשות.

עכשיו, הנה הדבר הלא נכון לעשות, ולא משנה אם האדם הוא מנהל חשבונות, רואה-חשבון, פקיד, מנהל או מפעיל מכונות. הדבר הלא נכון לעשות הוא לעזוב את העבודה, ללכת הביתה, להתיישב ולמקד את תשומת הלב בחפץ שנמצא פחות או יותר באותו המרחק מהאדם כמו זה שהוא עומד מולו ללא הפסק בעבודה.

במקרה של מנהל עבודה, לדוגמה, שכל הזמן מדבר אל אנשים שנמצאים במרחק מסוים ממנו, הדבר הלא נכון עבורו לעשות זה ללכת הביתה ולדבר אל אישתו מאותו המרחק. לפתע פתאום היא תתחיל לקבל הוראות ממש כאילו היא היתה אחד העובדים בבית-המלאכה!

הדבר שללא ספק הוא לא נכון לעשות זה ללכת הביתה ולהתיישב ולקרוא עיתון, לאכול ארוחת ערב וללכת לישון. אם אדם נכנס לשגרה של עבודה כל היום ואז יושב "לנוח" בערב עם ספר או עיתון, אין ספק שבמוקדם או במאוחר הוא יתחיל להרגיש די תשוש. ואז, אחרי זמן-מה, הוא ישקע אפילו מתחת לזה ואפילו לא יתפלא על אי-נכונותו לבצע מטלות שפעם היו מאוד קלות עבורו.

האם יש דבר נכון לעשות? כן, יש. אדם שתשומת לבו מקובעת ללא הפסק על חפץ כלשהו שקשור לעבודה צריך לקבע את תשומת לבו באופן שונה אחרי שעות העבודה.

צא לסיבוב רגלי

ישנו נוהל בסיינטולוגיה שידוע בתור:

/A/צא לסיבוב רגלי.//

נוהל זה הוא קל מאוד לביצוע.

כשאדם מרגיש עייף בגמר העבודה – ולא משנה אם עצם המחשבה על כך היא כמעט מעבר למה שהוא יכול לסבול לפני שייפול מהרגליים– עליו לצאת החוצה וללכת סביב הבניין עד שירגיש נינוח. בקיצור, הוא צריך ללכת סביב הבניין ולהסתכל על דברים עד שהוא יראה את הדברים שלידם הוא הולך. זה לא משנה כמה פעמים הוא הולך סביב הבניין, עליו ללכת סביב הבניין עד שירגיש טוב יותר.

מרפא פשוט לתשישות הוא "צא לסיבוב רגלי". אדם פשוט הולך סביב הבניין ומסתכל על דברים.

כאשר הוא ממשיך ללכת סביב הבניין ולהסתכל על דברים ...

... תחושות של תשישות יכולות להיעלם, וגורמות לאדם להרגיש אנרגטי יותר.

כשהאדם יעשה את זה, יתברר שתחילה הוא ייעשה מעט ערני יותר, ולאחר מכן ייעשה הרבה יותר עייף. הוא ייעשה מספיק עייף שעכשיו הוא "יֵדע" שעליו להיכנס למיטה ולישון שנת לילה בריאה. זה לא הזמן להפסיק ללכת, כי הוא הולך דרך תשישות. הוא "מפיג בהליכה" את תשישותו. הוא לא מטפל בתשישות על-ידי פעילות גופנית. פעילות גופנית תמיד נראתה לאנשים בתור הפקטור החשוב יותר, אבל ההתעמלות היא יחסית לא חשובה. הפקטור החשוב הוא שחרור תשומת הלב מעבודתו אל העולם החומרי שבו הוא חי.

מאסות הן ממשות. על מנת להגביר את האהדה והתקשורת של אדם, הוא צריך למעשה להיות מסוגל לעמוד מול מאסות ולהצליח לסבול אותן. לכן, יתברר שהליכה סביב הבניין והסתכלות על בניינים מעלה את האדם בסולם. כשאדם הוא כל-כך עייף עד שהוא בקושי מסוגל לסחוב את עצמו, או שהוא כל-כך עייף שהוא מרגיש פעלתני מכדי שיהיה מסוגל בכלל לנוח, זה למעשה הכרחי שהוא יעמוד מול מאסות. הוא פשוט נמצא נמוך בסולם הטונים. ספק אם אפילו יש מין דבר כזה שנקרא "ירידה באנרגיה גופנית". כמובן לנוהל הזה יש גבול. אדם אינו יכול לעבוד כל היום וללכת סביב הבניין כל הלילה, ולמחרת שוב ללכת לעבודה ועדיין לצפות שיחוש הקלה. אבל האדם בהחלט צריך להקדיש זמן מסוים להביא את עצמו להיות extroverted אחרי שהוא היה introverted כל היום.

צא לסיבוב רגלי הוא, בגבול ההיגיון, כמעט תרופת פלא.

אם אדם מרגיש אנטגוניסטי כלפי אישתו, הדבר הלא נכון לעשות הוא "להרביץ לה"! הדבר הנכון לעשות הוא לצאת לסיבוב רגלי סביב הבניין עד שהוא ירגיש טוב יותר ולבקש מאישתו ללכת סביב הבניין בכיוון ההפוך עד שיושג extroversion מהסיטואציה – מאחר שיתגלה שכל המריבות המשפחתיות, במיוחד בקרב אנשים עובדים, נובעות מהעובדה שהאדם היה מקובע מדי (ולא מתוח מדי) בעבודתו ובסיטואציות שקשורות אליה. אדם לא הצליח לשלוט בדברים מסוימים בסביבת עבודתו. לאחר מכן הוא מגיע הביתה ומבקש למצוא משהו שבו הוא יכול לשלוט. בדרך כלל אלה יהיו בן הזוג או הילדים. וכשאפילו שם הוא נכשל, הוא נוטה לרדת במורד הסולם בצורה קיצונית.

ה-extroversion של תשומת לב הוא הכרחי כמו העבודה עצמה. אין כל רע ב-introversion של תשומת לב או בעבודה. אילולא היה לאדם משהו להתעניין בו, הוא היה מתמוטט לגמרי. אך אם האדם עובד, יתברר שעייפות לא טבעית עלולה להתפתח. כשמתברר שזה המצב, התשובה היא לא "לשקוע בחוסר הכרה" למשך שעות אחדות – כמו בשינה – אלא לגרום ל-extroversion של תשומת הלב ולאחר מכן ללכת לישון שינה מרגיעה באמת.

לעקרונות אלה של introversion ו-extroversion יש השלכותרבות. ולמרות שצא לסיבוב רגלי הוא כמעט מגוחך בפשטותו, ישנם תהליכים רבים מורכבים יותר אם אדם רוצה להיעשות מורכב יותר. אולם על פי רוב, צא לסיבוב רגלי יטפל במספר עצום של קשיים שנלווים לעבודה.

זכור שכשאדם עושה זאת, בהתחלה הוא יתעייף יותר ולאחר מכן ייעשה רענן יותר. אתלטים שמו לב לתופעה הזאת. היא נקראת "כוחות מחודשים". כוחות מחודשים הם בעצם קליטה של מספיק סביבה ומספיק מאסה כדי"למחוק"את התשישות מהמרוץ האחרון. אין דבר כזה שנקרא כוחות מחודשים. יש דבר כזה שנקרא חזרה ל-extroversion בנוגע לעולם החומרי שבו האדם חי.

הבט בהם

בדומה ל-'צא לסיבוב רגלי' ישנו נוהל נוסף שידוע בתור:

/A/הבט בהם//.

אם אדם דיבר אל אנשים כל היום, מכר לאנשים כל היום או טיפל כל היום באנשים שקשה לטפל בהם, הדבר הלא נכון לעשות הוא לברוח מכל האנשים שקיימים בעולם.

אתה מבין, האדם שנעשה לחוץ מדי כשהוא מטפל באנשים נתקל בקשיים רבים עם אנשים. אולי הוא נותח בידי רופאים, והמראה שלהם, שהוא ראה באופן חלקי, כשהם עומדים סביב שולחן הניתוחים, גורם לכך ש"כל האנשים" יזוהו עם "רופאים" (כלומר, כל האנשים שעומדים מבלי לזוז). זוהי, אגב, אחת הסיבות מדוע רופאים נעשים שנואים כל-כך בחברה – מאחר שהם מתעקשים לעסוק בתחומים שידועים כניתוחים והרדמה, ומאורעות מהסוג הזה משתלבים באירועי היומיום.

אדם יכול להיעשות תשוש עקב מגע עם אנשים אחרים.

פתרון לכך הוא שהוא יסתובב באיזור הומה אדם כשהוא שם לב לאנשים בעת הליכתו.

כאשר הוא מסתכל על עוד ועוד אנשים ...

... הוא יגלה שהוא מרגיש לבבי יותר כלפיהם. כל הרגשה של היותו מתוח מדי עם אנשים יכולה להיעלם לחלוטין.

תשישות שנובעת ממגע עם אנשים באה עקב הקיבעון של תשומת לבו של אדם באנשים מסוימים, בעוד שהוא הרגיש שתשומת לבו צריכה היתה להיות על אנשים אחרים. והשימוש המאומץ הזה בתשומת לב צמצם למעשה את מספר האנשים שבהם הוא התבונן.

הפתרון לכך פשוט מאוד. האדם צריך ללכת למקום הומה אדם – כמו תחנת רכבת או רחוב ראשי – והוא צריך פשוט ללכת לאורך הרחוב ולשים לב לאנשים. פשוט להסתכל על אנשים, זה הכול. אחרי זמן מסוים, יתברר שהאדם מרגיש שהאנשים "לא כל-כך גרועים", ושיש לו גישה יותר לבבית כלפיהם. אבל, חשוב מכך, המצב בעבודה של היותו מתוח מדי עם אנשים נוטה להיעלם אם הוא הופך את זה למנהג קבוע כל יום לפנות ערב במשך שבועות אחדים.

זה אחד הדברים הנבונים ביותר שאיש מכירות יכול לעשות, מאחר שלאיש מכירות, יותר מכל אחד אחר, יש אינטרס להיות מסוגל לטפל באנשים ולגרום להם לעשות בדיוק מה שהוא רוצה שהם יעשו (כלומר לקנות את מה שיש לו למכור). כאשר הוא מקבע את תשומת לבו בלקוח נוסף אחד בלבד מעל המידה, הוא מתעייף מכל הרעיון של דיבור אל אנשים או מכירה, ויורד אל רמות רגשיות נמוכות יותר בכל פעילויותיו ומעשיו, ומתחיל להחשיב את עצמו לכל מיני סוגים של נוכל, ולבסוף אינו מחשיב את עצמו לשום דבר כלל. גם הוא, כמו האחרים, צריך פשוט למצוא מקומות הומים מאדם, ולהסתובב ולהסתכל על אנשים. אחרי זמן-מה הוא יגלה שאנשים באמת קיימים ושהם לא כל-כך גרועים.

אחד הדברים שקורים לאנשים בתפקידים בכירים בממשלה הוא שהם כל הזמן "מוגנים מפני" העם. ולבסוף הם מתעבים את כל הנושא ונוטים לעשות כל מיני דברים מוזרים. (ראה את חייהם של היטלר ונפוליאון.)

יישום נרחב

עיקרון זה של introversion ו-extroversion יכול להגיע בחברה הרבה יותר רחוק. יש משהו שהממשלה ועסקים באופן כללי יוכלו לעשות, שקרוב לוודאי יעקור מן השורש את רעיון השביתות ויגביר את התפוקה במידה ניכרת. עובדים ששובתים אינם שבעי רצון בדרך כלל, לאו דווקא לגבי "תנאי העבודה", אלא לגבי העבודה עצמה. הם מרגישים שהופכים אותם לקורבנות. לעתים לוחצים עליהם לעבוד כשהם לא רוצים לעבוד. והשביתה באה כהקלה אמיתית. הם יכולים להיאבק במשהו. הם יכולים לעשות משהו אחר מלבד לעמוד ולשחק עם איזו מכונה או עם ספרי חשבונות. עובדים שאינם שבעי רצון הם עובדים ששובתים. אם אנשים נעשים תשושים בעבודה, אם אנשים אינם מרוצים מהעבודה, אם האנשים חשים מורת רוח כלפי העבודה, אפשר לומר בביטחון שהם ימצאו מספיק התמרמרויות כדי לשבות. ואם ההנהלה סופגת מספיק צרות ואי שיתוף פעולה מצד האנשים שנמצאים נמוך יותר בשרשרת הפיקוד, ניתן לומר בוודאות שבמוקדם או במאוחר ההנהלה הזאת תיצור מצבים שיגרמו לעובדים לשבות. במילים אחרות, תנאי עבודה גרועים אינם, למעשה, הסיבה לבעיות ולסכסוכים בעבודה. לאוּת מהעבודה עצמה, או אי-יכולת לשלוט באיזור העבודה ובסביבותיה, הם הגורם האמיתי לקשיי עבודה.

כל הנהלה, שבידה הכנסה מספקת לעשות זאת, תשלם שכר עבודה הוגן אם היא לא בלתי רציונלית יותר מדי. וכל עובד שמקבל את ההזדמנות הקטנה ביותר ימלא את חובותיו בשמחה. אבל ברגע שהסביבה עצמה נעשית מתוחה מדי, ברגע שהחברה עצמה נעשתה introverted בעקבות "מעשי עבירה" מצד הממשלה, ברגע שהוכיחו לעובדים שאין להם שום שליטה בהנהלה – יכולים להיות לאחר מכן סכסוכי עבודה. עם זאת, בבסיסם של כל העקרונות הברורים הללו קיימים העקרונות של introversion ו-extroversion. עובדים נעשים כל-כך introverted במשימה שלהם עד שהם אינם מסוגלים יותר לחוש אהדה כלפי מנהיגיהם, ולמעשה אינם מסוגלים יותר להביט בסביבה שבה הם עובדים. לפיכך, מישהו יכול לבוא ולומר להם שכל המנהלים הם מפלצות אוכלות אדם,דבר שברור שאין הוא נכון, וברמת ההנהלה מישהו יכול לבוא ולומר למנהלים שכל הפועלים הם מפלצות אוכלות אדם, שברור, מהצד השני, שגם הוא לא נכון.

בהיעדר טיפול נרחב באנשים, דבר שהוא משימה עצומה בממדיה, ניתן לעבד תוכנית שלמה שתטפל בעיקרון ה-introversion. אין ספק שאם פועלים או מנהלים נעשים introversion מספיק, הם ימצאו דרכים ואמצעים להמציא משחקים לא רציונליים כמו שביתות, וכך ישבשו את הייצור ואת מערכות היחסים ההוגנות ואת תנאי המחייה בתוך המפעל, המשרד או הקונצרן.

הפתרון יהיה לגרום לעובדים להיות extroverted בקנה מידה נרחב מאוד. ניתן לעשות זאת, כדוגמה לפתרון אחד, על-ידי כך שמאפשרים לכל העובדים להחזיק בשתי משרות. זה יהיה חיוני שהחברה או הגורמים האינטרסנטים הקשורים אליה – כמו הממשלה – יספקו למעשה מספיק "פרוייקטים של עבודות ציבוריות" כדי לספק עבודה לעובדים מחוץ לתחום העיסוק המדויק. במילים אחרות, אדם שמחויב לעבוד כל הזמן בין ארבעה קירות ובמשימה מאוד קבועה, ימצא הקלה ניכרת בכך שהוא יוכל לצאת החוצה ולעבוד – במיוחד באיזושהי משימה שאינה קשורה.

לדוגמה, זו תהיה הקלה ניכרת לרואה-חשבון להיות מסוגל לחפור שוחות במשך זמן-מה. אדם, שמפעיל מכונה נייחת, ימצא למעשה שזאת חוויה מאוד מהנה לנהוג בדחפור.

תוכנית כזאת תיישם למעשה את העיקרון של introversion ו-extroversion בקנה מידה נרחב ותהפוך אותו. עובדים שעובדים בעמדות קבועות, כשתשומת לבם ממוקדת קרוב מאוד אליהם, יוכלו להסתכל על מרחב גדול יותר ולטפל בדברים שנוטים לגרום להם להיות extroverted. תוכנית כזאת תהיה שאפתנית מאוד. אבל היא ללא ספק תוביל ליחסים טובים יותר בין ההנהלה לעובדים, לתפוקה טובה יותר ולירידה ניכרת במתח בעבודה ובציבור בנושאים של משרות ושכר.

בקיצור, יש דברים רבים שניתן לעשות עם העיקרון הבסיסי של introversion-extroversion.

העיקרון הוא פשוט מאוד. כשאדם נעשה introverted מדי, דברים נעשים פחות ממשיים בסביבתו, יש לו פחות אהדה כלפיהם והוא אינו יכול לתקשר איתם היטב. במצב כזה, הוא מתעייף בקלות. introversion מוביל ללאוּת, לתשישות, ולאחר מכן לאי-יכולת לעבוד. הפתרון לכך הוא extroversion – התבוננות מעמיקה בסביבה הרחבה יותר ויצירת תקשורת איתה. ואם לא ננהג לפי האמור לעיל, אז לאור העובדה שכל עובד חשוף לפציעות או למחלות מסוג זה או אחר, תנבע מכך ספירלה מתדרדרת שתהפוך את העבודה לפחות ופחות נסבלת, עד שלבסוף בכלל לא ניתן יהיה לבצע אותה. ונקבל את הבסיס לחברה שלא זו בלבד שהיא אינה פרודוקטיבית, אלא שהיא חברה של עבריינים.