הכוונת תשומת לבו של הילד

אנשים רבים אומרים לילד מתוך הרגל "אל תעשה את זה או שתהיה חולה", "אלוהים אדירים, אין ספק שהצטננת כהוגן", "אתה תהיה חולה אם תמשיך לעשות את זה", "אני פשוט יודעת שיוני יחטוף חצבת אם הוא ילך לבית-הספר", ואין-ספור רעיונות פסימיסטים אחרים מסוג זה. הם גם משתמשים באלפי ביטויים של "אַל" ו-"אינך יכול" ו-"שלוט בעצמך". כדאי שהורים ישימו לב לביטויים האלה, ויימנעו מלהשתמש בהם עד כמה שאפשר. עם מעט דמיון ותרגול, לא קשה למצוא דרכים לדאוג שהילדים יישארו מוגנים, מבלי להשתמש בעצירה מילולית קבועה. רעיונות שנותנים לילד צריכים להיות חיוביים עד כמה שאפשר. תיאור מוחשי של מה קורה לבקבוק זכוכית כשהוא נופל תעביר את הרעיון הרבה יותר טוב מאלף צעקות של "תתרחק מזה!" או "תניח את זה"!

תנועות חלקות ועדינות וקול שקט יעזרו מאוד למנוע רסטימולציה כשמטפלים בילדים. כל מי שרוצה לעבוד בהצלחה עם ילדים יטפח את התכונות האלה. יש להן ערך רב במיוחד בעִתות חירום.

אם חייבים לקבל במהירות את תשומת לבו של ילד בגלל מצב של סכנה פוטנציאלית שמתפתח רחוק מדי מכדי לאפשר למי ששומר על הילד להגיע אליו בדחיפות, קריאה חזקה מספיק בשם שלו, כך שהוא ישמע, תפתור את הבעיה ללא פגע. זה הרבה יותר טוב מאשר צריחת הוראות "עצור!" "תישאר שם!״. "אל תעשה את זה!" וכן הלאה. הסבירות שהדבר יכניס אותו לרסטימולציה נמוכה בהרבה.

זכירה

במאות מצבים שמתעוררים מדי יום ניתן להשתמש בטכניקה שבה מבקשים מהילד לזכור: כל אימת שהילד מרוגז, אומלל ובוכה על משהו; כשהוא מרגיש חולה מעט; כשברור שמשהו הכניס אותו לרסטימולציה; כשהוא שמע במקרה דרמטיזציה (חזרה בהווה על משהו שקרה בעבר) או כשמישהו העניש אותו בחומרה או הפגין דרמטיזציה שכוּונה לעברו; כשהוא חש דחוי – למעשה, בכל פעם שילד הוא אומלל או עצבני מכל סיבה שהיא או כשאתה יודע שהוא עבר התנסות שמעוררת רסטימולציה רבה.

כאשר ילד חווה משהו מדכדך או טראומתי, מאורעות דומים יכולים לעבור שפעול במיינד שלו.

מאורעות אלה נעלמים בהדרגה כאשר גורמים לילד לדבר על הדכדוך הנוכחי.

יש להנחות את הילד לספר מה קרה כאילו הדבר מתרחש בהווה. דבר זה ישחרר כל טראומה הקשורה לכך.

העיקרון כאן הוא למצוא את הביטויים והמצבים הספציפיים הגורמים לרסטימולציות. כמובן, ניתן להשתמש בטכניקה זו רק אחרי שהילד למד לדבר מספיק כדי לתת תיאור ברור ומובן של מה הוא חושב ומה הוא מרגיש.

אם הילד מרגיש מדוכדך (אך אינו חולה באופן חמור) אתה רשאי להתחיל בכך שתשאל אותו מתי הוא הרגיש כך לפני כן. בדרך כלל הילד יזכור. כשתשאל שאלות נוספות לגבי מה שקרה, מה הוא עשה באותו זמן, מי דיבר, מה נאמר, איך הוא הרגיש, הוא יתאר את המקרה לפרטיו. כשהוא עושה את זה, פשוט בקש ממנו לחזור על כך שוב פעמים אחדות. כשאתה מגיע לסוף, תגיד "ספר לי על זה שוב". "איפה היית כשאבא דיבר"? "ספר את זה שוב". או פשוט, "בוא נראה עכשיו, אתה ישבת על הספה כשאבא אומר - מה הוא אומר?" אפשר להשתמש בכל משפט פשוט אשר יחזיר את הילד לתחילת המקרה.

אין כל צורך להפוך את הפעולה הזו למורכבת. ילדים מבינים "ספר את זה שוב". הם אוהבים לשמוע סיפורים שוב ושוב, והם אוהבים לספר את סיפוריהם לקהל מתעניין. אבל אל תתן יותר מדי סימפטיה. להפגין חיבה ועניין – כן. אך אל תהמהם ברוך או תיאנח "תינוקי מסכן, מסכן קטן שלי!" או משפטים דומים. כשנוהגים כך זה נוטה לעודד את הילד לחשוב שהפציעה או הדכדוך הם בעלי ערך כי הם נתנו לו תשומת לב מיוחדת וסימפתיה.

ככל שתוכל להיכנס יותר לממשות של הילד, כך תהיה מסוגל לעזור לו יותר. חקה את גוני הקול שלו, איך שהוא אומר "כן!" "מה אתה אומר!" "ואז מה?" – סגל לעצמך את המראה החיצוני שלו, עיניו המוגדלות, ההתעניינות חסרת הנשימה שלו או מה שלא יהיו מצב הרוח והטון שלו – אך לא עד כדי חיקוי כמו תוכי, כמובן. אם אתה לא יכול לעשות את זה טוב, אז רק תהיה פשוט, טבעי ומתעניין.

לעתים קרובות, כשהוא ברסטימולציה, ילד ישתמש שוב ושוב בביטוי אחד או שניים. במקרה כזה אתה יכול להתחיל עם "מי אומר את זה?" או "מי אומר לך את זה?" או "מתי שמעת את זה?"

לפעמים הוא יתעקש, "אני אומר את זה, 'שתוק, טיפש זקן אחד!'" או יהיה אשר יהיה המשפט. אז תשאל "מי עוד אומר את זה?" או "תראה אם אתה יכול לזכור מתי שמעת מישהו אחר אומר את זה", ובדרך כלל הוא יתחיל לספר לך על מאורע.

אשה אחת נדהמה כשטיפלה בבת שלה כשהילדה אמרה, "את אמרת את זה, אימא, לפני הרבה זמן". "איפה את היית כשאמרתי את זה?" "אני הייתי רק משהו קטן – בבטן שלך". דבר זה קרוב לוודאי לא יקרה לעתים תכופות. אך כאשר הילד תופס את הרעיון, זה עשוי לקרות במוקדם או במאוחר. אין זה משנה מהו המאורע, פשוט המשך עם השאלות כדי לפתח את המאורע. "מה את עשית? איפה היית? איפה אני הייתי? מה אבא אמר? איך זה נראה? איך הרגשת?" וכן הלאה. בקש מהילד להיזכר במאורע פעמים אחדות עד שהוא צוחק. דבר זה ישחרר אותו מהרסטימולציה.

שימוש בבובות או בחיות צעצוע

כאשר ילד שומע במקרה כעס או מריבה בין ההורים, הדבר יכול להיות מטריד ביותר.

הורה יכול לעזור להפיג את דאגת הילדה בכך שיגרום לה להשתמש בבובות כדי להדגים מה קרה.

הילדה יוצרת מחדש את ההתנסות בעזרת הבובות ...

... וכל דכדוך מתמשך אצל הילדה יכול להתפוגג במהירות.

אם האב יודע שהילד שמע במקרה דרמטיזציה או שהוא נענש או ננזף בחומרה, הוא יכול לטפל בכך שעות אחדות לאחר האירוע בכך שישאל על כך. "האם את זוכרת כשצעקתי על אימא אתמול בלילה?" אם הילדה לא רגילה לבטא את הכעס שלה בפני הוריה, או אם היא דוכאה באופן חמור בעבר, ייתכן שיידרש קצת שידול כדי לגרום לה לספר על כך. בשעה שאתה עושה זאת, נסה להבטיח לה בהתנהגותך שזה לגמרי בסדר שהיא תדבר על כך. אם היא פשוט אינה יכולה לעשות זאת, אתה יכול לנסות לגרום לה להציג את זה במשחק. אם הילד משחק עם בובות או עם חיות צעצוע, אתה יכול תוך כדי משחק איתו להביא אותו לגרום לבובות או לצעצועים להציג את הדרמטיזציה.

"זאת בובה אימא. וזה בובה אבא. מה אומרת הבובה אימא כשהיא כועסת?" לעתים קרובות הדבר יכניס את הילד ישר לתוך הסצינה, ואם תיתן לו ממש להיפתח ולתאר את הסצינה ללא גינוי, כשאתה מקשיב בדרך סימפתית ומתעניינת, ומעודד אותו עם "כן... ואז מה קרה?" במקומות הנכונים, הוא יפסיק עד מהרה עם העמדת הפנים ויתחיל לספר לך ישירות את מה שהוא שמע. גם אם הוא לא עושה את זה, וכפי שקורה לעיתים קרובות עם ילדים, הוא עובר על המאורע פעמיים עם הבובות או הצעצועים שלו, זה יפחת בעוצמתו במידה רבה.

ציור תמונות

במקום בובות או צעצועים, אתה יכול לבקש מהילד לצייר תמונות. "צייר לי תמונה של אישה ושל גבר...... מה הם עושים? צייר לי תמונה של אישה בוכה", וכך הלאה. הדגש תמיד צריך להיות על המבוגר שעשה דרמטיזציה, ולא על הילד שהיה רע, אם זה קרה. לצייר תמונות, לשחק עם הילד ב'אבא ואימא': "ואז אתה אומר...?", "ואז אני אומר...?" או פשוט לגרום לילד להמציא סיפור על כך, זה יעזור.

כעס

עם ילדים שלא עצרו אותם בביטויי הכעס שלהם כלפי הורים, אין צורך בדרך כלל בתחבולות אלה. הם יספרו בחופשיות ויעשו דרמטיזציה של סצינות שהם שמעו במקרה או של נזיפות שהם קיבלו, אם תפעל בתור קהל מתעניין ותעודד אותם לפתח את הסצינה. אם תתבונן בילדים משחקים, תראה אותם לעתים קרובות עושים דבר זה בדיוק, מחקים את הוריהם ומבוגרים אחרים בדרמטיזציות שלהם.

לפעמים, פשוט לשאול ילד "מה קרה שגרם לך להרגיש רע?" או "מה אמרתי שגרם לך להרגיש ככה?" יחשוף את האלמנטים הגורמים לרסטימולציה בסיטואציה הנוכחית ויקל אותם.

כולם מכירים את האיומים האלימים שילדים יכולים לדמיין כשהם מתוסכלים: "אני אקרע אותו לחתיכות ואזרוק אותו לים; אני אכריח את כולם להיכנס לארון ואני אנעל אותו ואזרוק את המפתח ואז הם יצטערו" וכן הלאה. אם תעודד אותם בכך שתשאל "כן? ואז מה תעשה?" או "וואו, זה באמת יהיה משהו!" הם ימשיכו למשך זמן-מה, ואז לעתים קרובות הם יצאו בן רגע מתוך מורת הרוח וימשיכו בעניינים שלהם.

אם ילד כועס, הנח לו לכעוס, אפילו אם אתה הקורבן. הנח לו להציג את הכעס שלו, ובדרך כלל הוא ייעלם במהירות. אך אם תנסה לדכא את הכעס, הוא יחמיר ויימשך זמן רב יותר. נראה כי להניח לילד להגיב לסיטואציה מתסכלת ללא דיכוי נוסף ישחרר את האנרגיה של התסכול, ויוציא אותו מתוך המצב במהירות רבה יותר מאשר כל דבר אחר כמעט.

פחד

אם ילד פוחד, הנח לו לספר לך על כך, כשאתה נותן לו את כל העידוד שתוכל. דבר זה יעיל במיוחד בסיוטים. הער את הילד, החזק אותו בשקט עד שבכיו יירגע מעט, ושאל אותו על הסיוט, כשאתה לוקח אותו דרכו כמה פעמים עד שהוא לא יפחד יותר. ואז שאל אותו על זיכרון נעים, ובקש ממנו לספר לך אותו לפני שתעזוב אותו. אם הוא אינו רוצה לישון לבד לאחר מכן, אל תגרום לו לעמוד מול הפחד שלו. הישאר איתו ועודד אותו לדבר על כך עד שהוא לא יפחד יותר, אפילו אם הדבר לוקח קצת זמן. כשאתה שואל בנוגע לפחדים, אתה יכול להשתמש בביטוי "אותו הדבר כמו". אם הילד פוחד מהחושך, שאל אותו "החושך הוא אותו הדבר כמו מה?" אם הוא פוחד מחיות, שאלה דומה תגרום לו לנתח את הפחד שלו. אולי לא תמיד תצליח בפעם הראשונה שתשאל, אך אם תמשיך בסבלנות תקבל עד מהרה תשובה שתספר לך על מאורע שיש לו תשומת לב עליו, ותוכל לעזור לילד לטפל בכך על-ידי דיבור על מה שקרה.

יגון

אם הילד שרוי ביגון, דרך טובה להתחיל היא "על מה אתה בוכה?" אחרי שהילד סיפר פעמים אחדות על מה הוא בוכה, כשבכל פעם עוזרים לו בשאלות על המאורע, וכאשר הבכי שלו שכך (פחת), אתה יכול לשאול "על מה עוד אתה בוכה?"

למעשה, זה בדרך כלל יהיה מספיק פשוט להניח לו לבכות עד שהוא ייצא מזה. זה נכון בייחוד אם אתה נמצא במגע קרוב איתו והוא יודע שהוא יכול לסמוך עליך כדי לקבל תמיכה וסיוע.

אל תנסה למנוע מהילד לבכות בכך שפשוט תאמר לו לא לבכות. או שתטפל במאורע שגרם לבכי בכך שתשאל מה קרה ותגרום לו לספר על כך עד שהוא יצחק, או שתניח לו לבכות עד שהוא יירגע בעוד אתה מלטף אותו או מחזיק אותו. בלי מילים במקרה זה; רק חיבה.

רגזנות

אם הילד פשוט נרגז ו"קשה", אתה יכול להוציא אותו מזה לעתים קרובות על-ידי הסחת תשומת לבו, בכך שתציג סיפור חדש ומרתק או ספר תמונות או צעצוע, או במקרה של ילד קטן מאוד, משהו נוצץ. זוהי טכניקה ישנה, אך היא תקפה. אם הילד נרגז, מרבית הסיכויים שהוא בשעמום, וזה אומר שהפעילות הספציפית שבה הוא התעניין דוכאה באופן כלשהו. הוא מחפש משהו חדש, אבל לא יכול למצוא אותו. אם אתה יכול לתת לו משהו שיעניין אותו, הוא ייעשה במהירות עליז יותר. אולם אל תעשה מאמצים קדחתניים למשוך את תשומת לבו, כשאתה מציק לו עם תנועות קופצניות והסחות של תשומת הלב כמו "תראה, חמוד, תראה את השעון היפה!" ואם זה לא משיג השפעה מיידית לקפוץ לאיזה שהוא חפץ אחר. לעתים קרובות זה רק יבלבל אותו. התנועע בצורה חלקה ושקטה, שמור את קולך שקט ורגוע, והפנה את תשומת לבו לדבר חדש אחד. זה אמור להספיק.

אם אף אחת מהטכניקות הללו אינה עובדת, אתה יכול לעתים לשחרר אותו מהדרמטיזציה בכך שתביא אותו לזמן הווה באמצעות גירוי פיסי אינטנסיבי, כמו היאבקות לשם שעשוע או איזושהי התעמלות נמרצת אחרת.

אם תוכל לקבל את תשומת לבו של הילד למשך זמן ארוך מספיק, תוכל לבקש ממנו לספר לך על איזשהו דבר נחמד שקרה. הוא עשוי לעשות זאת באי-רצון בתחילה, אך כאשר תעודד את זה הוא ייכנס לעתים קרובות ישר אל הזיכרון הנעים, ועד מהרה הוא שוב יהיה עליז.

דרך נעימה ובונה לשמור את הילד עסוק במהלך נסיעות ארוכות, תקופות של המתנה, תקופות של החלמה ממחלה וכן הלאה, היא על-ידי יצירת משחק חדש של זכירה.

לילדים יש מטבעם יכולת טובה להיזכר. הם אוהבים לדבר על רגעי הנאה מהעבר. חלק ניכר מהשיחה של ילד מלא בדברים הנפלאים שהוא עשה או שהוא מקווה לעשות, ולעתים קרובות הוא מדבר באופן ספונטני על פעמים שבהן הוא פחד או היה אומלל.

למד ילד ליצור קשר טוב עם כל רגעי ההנאה בכך שתשאל אותו מה קרה כשהוא הלך לגן החיות או כשהוא הלך לשחות. כשהוא יתחיל לספר לך, העבר אותו מבלי שירגיש לדבֵר בזמן הווה, כפי שהוצע קודם, אם הוא לא עושה את זה בעצמו. תגיד לו להרגיש את המים, להרגיש את עצמו מתנועע, לראות מה קורה, לשמוע מה אנשים אומרים ואת הצלילים סביבו. דבר זה יעזור לבנות את יכולת ההיזכרות שלו בנוגע לדברים השונים שהוא קלט. אך אל תתעקש על תיאור מלא של כל הקליטות החושיות אם הילד נזכר במאורע במהירות ובבטחה, ומספר לך עליו באופן שוטף. לא נדרש הרבה כדי לגרום לילד לעשות זאת.

אתה יכול להציג את המשחק בכך שתאמר "בוא נשחק בזכירה" או "ספר לי על הפעם שהלכת ל..." או "בוא נעשה כאילו שאנחנו הולכים שוב לגן החיות", או כל משפט לא רציני כזה. היכנס לתוך הסיפור עד כמה שתוכל, כשאתה מאמץ את הטון של הילד ואת התנהגותו אם אתה יכול לעשות זאת בקלות, וכשאתה כל הזמן מתעניין וממתין בלהיטות לפרט הבא.

בכל פעם שילד בא לספר לך על תאונה שקרתה לו או על משהו שהפחיד אותו או שעשה אותו אומלל, הקשב לכך ובקש ממנו לעבור על כך כמה פעמים. כאשר ילדים לומדים כיצד "לשחק בזכירה" ולומדים מה זה עושה למענם, הם יתחילו לבקש את זה כשהם ירצו או יצטרכו את זה.

יש הרבה סיועים נוספים שניתן להשתמש בהם כדי לעזור לילדים. צור קשר עם ארגון הסיינטולוגיה הקרוב אליך כדי למצוא ספר שמכיל את הסיועים האלו.

שוב, הנקודות העיקריות בהתמודדות עם מצבי רוח או עם פציעות של הילד הן:

1. תן סיועים לפציעות קטנות, אם זה הכרחי, או הנח לילד להוציא את זה בבכי, אם נראה שזה מספיק.

2. הבא את הילד לכך שיזכור את הפעם האחרונה שזה קרה, או הבא אותו לכך שיספר לך בפירוט מה קרה שגרם לו להיות אומלל.

3. לַמד את הילד לזכור בכך שתבקש ממנו לספר לך רגעי הנאה מהעבר.

4. השתמש בהיזכרות ברגעי הנאה או בטכניקות אחרות כדי להוציא את הילד מרגעי דכדוך ולהביאו לזמן הווה.

טיפול כזה ישמור על הילד בריא יותר ומאושר יותר.